בלוג

השנה שהפילה אותי, היא השנה שהרימה אותי, ועכשיו, אני מרימה ידיים גבוה באוויר, כי ניצחתי.

ניצחתי את השדים, ניצחתי את הקולות הרעים, ניצחתי את האנשים שאמרו לי שאני לא יכולה, לא מסוגלת, לא שווה, לא ראוייה.

ביוני האחרון (2021), החיים שלי השתנו מקצה לקצה ואיתם גם הסטטוס המשפחתי.

תהליך חד, כואב, קשה וקצר של כמה חודשים, ששינה הכל.

שינה את מה שאני הכרתי, את מה שהילדים שלי הכירו וגרם לי להתרגל לחיים חדשים – ומעכשיו זאת אני מול העולם (נשמע קצת דרסטי, אבל ככה הרגשתי, לפחות בהתחלה).

במהלך השנה האחרונה, ככל שהיה לי יותר קשה, כך נשאבתי אל הריצה יותר ויותר.

היא היוותה עבורי מקום המפלט, הבריחה, המקום לחשוב, להשתחרר.

עולם הריצה הוא עולם שלם, ענק, עצום. יש בארץ קהילה מטורפת של רצים חובבים שה”תחביב” הזה הוא כבר הרבה מעבר לתחביב. ומצאתי שפה משותפת עם אנשים בגילאים שונים, מרקע שונה, שמה שחיבר בינינו זה הריצה. גיליתי בשנה האחרונה אנשים מהממים (וגם כאלה שפחות), קיבלתי כמה מתנות בדמות חברים לחיים, קיבלתי כל כך הרבה פרגון, תמיכה, עזרה, חום, חיבוק.

דברים שכל כך היו חסרים לי במשך שנים.

אנשים אומרים לי שהם לא מבינים מה כל כך טוב בריצה, מה היא עושה לגוף, לנפש, לנשמה.

והאמת? שמעבר לתהליכים פיזיולוגיים – פיזים ונפשיים, אין לי דרך אחרת לתאר או להסביר.

אבל את מה שהריצה גורמת לי להרגיש, שום דבר מעולם לא גרם לי. ובשנה הזו הקשר בינינו, ביני לבין הריצה, אפילו התחזק.

הריצה היא כמו סם. זו תחושת מסוגלות, שחרור, אושר, מאמץ וגם קצת סבל, רוגע וטירוף. שילוב של כל כך הרבה תחושות ורגשות שהלוואי וכולם היו יכולים להרגיש אותן ולו רק לרגע.

אז בשיא כל הבלאגן והטירוף המשפחתי, עוד לפני שהכל הפך רשמי, החלטתי שהדרך שלי להתמודד עם זה, היא איך שאני יודעת הכי טוב – בעזרת הריצה.

וכמו ביחסי ציבור, שכדי להעלים משבר, יוצרים באזז במקום אחר, החלטתי שכדי להתנתק ולו רק בחלק מהזמן מהקושי, הפחד, הכאב, שאני עוברת אני צריכה לייצר לי רעש חזק אחר.

וככה בחלטה של רגע, שלא נאמר של הרגע האחרון, הודעתי למוטי המאמן שלי שאני רוצה להרשם למרתון, והחלטנו על טבריה.

משבוע לשבוע העלנו עצימות באימונים, מרחקים, קצבים, ואני הגבתי טוב לעלייה.

וככל שהריצה הייתה ארוכה יותר, הרגשתי בה יותר טוב, והפרגון מהסביבה עלה. הרגשתי חזקה. מוכנה.

הייתי מדוייקת בתזונה, הרגשתי מעולה. הגעתי לטייפר (שבועות הפחתה) בלי פציעה ! ואחרי ריצה מסכמת (הריצה האחרונה הארוכה לפני המרתון) מצויינת. הרגשתי וואו ! אני מוכנה. מי היה מאמין?

ואז בשבוע אחד, שבוע לפני המרתון הכל התהפך והתפוצץ לי בפרצוף. או ככה לפחות הרגשתי.

הילדים שלי נחשפו לחולה קורונה מאומת ונכנסו לבידוד, ואם זה לא הספיק, בבדיקה השנייה שי, הבת שלי, התגלתה חיובית, ואני, חסרת אונים, הרגשתי איך המרתון מתפורר לי בין הידיים.

כן, אני ספורטאית תחרותית, התאמנתי למרתון הזה, ציפיתי לו, התכוננתי אליו, ובשנייה אחת מישהו יהרוס לי אותו?  

אז זהו, שלא !

בשנייה אחת שלושה חברים איפסו אותי, מירכזו אותי, ויחד עזרו לי להבין איך עושים את זה ואיך כן גורמים לזה לקרות.

ובזכות ההורים המדהימים שלי, ביום חמישי כבר הייתי בדרך לטבריה, ובשישי בבוקר זינקתי לריצה הכי מדהימה שהייתה לי בחיים.

מרתון בקצב (4:55) ובתוצאה (3:27) שלא ציפיתי לה, עם נגטיב ספליט (חצי שני מהיר יותר) של 5 דקות (!!!) ועם סיום בתחושת היי הכי גבוהה שיכולה להיות, ובונוס – מקום 2 בקטגוריית הגיל שלי.

אבל מבחינתי ניצחתי.

מהענן שאני נמצאת עליו לא יצליחו להוריד אותי, טיפסתי אליו בעבודה קשה, ואחרי שנים של חוסר הערכה עצמית (שהגיעה גם מהסביבה), היום אני יודעת בדיוק כמה אני שווה.

תקיפו את עצמכם באנשים שמרימים אתכם.

תעמדו מול המראה ותגידו לעצמכם כמה אתם שווים.

תקראו ספרים על חיוביות ועל דרכים לשיפור הערך העצמית

תעשו פעולות שיחזקו את הדברים הטובים שלכם

תסלקו מחשבות שליליות – אין להם מקום.

תסלקו רעשי רקע – אין להם מקום.

ותרוצו, זה יעשה לכם סדר בהכל.

אוהבת, 

אביב,