*טריגר הפרעות אכילה*
הפעם אני רוצה לספר לכם סיפור אישי. משהו שלמי מכם שלא עוקב אדוק אחריי ברשתות, יתגלה כהפתעה.
חשוב לי לציין שמדובר בהפרעות אכילה ולכן אבקש ממי שזה עושה לו או לה טריגר כלשהו – אל תמשיכו לקרוא.
התחלתי לרוץ בגיל 18. בצבא רצתי מדי פעם, אבל לא יותר מדי ברצינות. אז גם גיליתי את העולם ה”מופלא” של הפרעות האכילה. הגעתי לטווח משקל של בין 46 ל48 בסיום הצבא, ואמא שלי שהייתה מאוד מודאגת רצתה שאלך לטיפול. אני, שחשבתי שגיליתי את הסוד, חשבתי לתומי שאוכל להמשיך לאכול מעט ולרוץ הרבה וע”י כך לשרוף עוד קלוריות ולרזות עוד. כמה נעצבתי לגלות שהשיטה הזו לא עובדת. ההפך. רעב של אחרי ריצה הוא בלתי נשלט, הגוף הוא מכונה חכמה. וטוב שכך. וכך נגלה בפני עולם שלם של הפרעות אכילה נוספות. במקום לאהוב את עצמי יותר נכנסתי ללופ הזה של הסבל: אכילה – הלקאה עצמית – בולמוסים ועוד, וזה, גרם לי לשנוא את עצמי יותר. לא אלאה אתכם בפרטים, ואגיע לעיקר – הבנתי שככה זה לא יעבוד. התחלתי טיפול, התחלתי לאכול, ולאט לאט, מיום ליום, משנה לשנה, הריצה גרמה לי לגלות כמה כוחות יש בי. אכלתי. התחזקתי. לא ביום, וגם לא בשנה. אבל זה קרה. ראיתי כמה אני נהנית מהריצה וכמה חזקה היא גורמת לי להרגיש, מצד אחד, ומצד שני, כמה אני חייבת להגיע אליה עם כוח, כי אחרת זה לא יעבוד. הבנתי שאני אעשה הכל בשביל שיהיה לי כוח לרוץ. והיא זו שהחזיקה אותי, גם בימים קשים, עם ראש מעל למים.
|
ואם אתם רוצים את עזרתי אתם ממש מוזמנים להשאיר פרטים ב”בואו לרוץ איתי”
בהצלחה !
