3:15 השעון המעורר מצלצל.
הגיע הזמן לקום לריצה הארוכה. הריצה הזו היא האירוע המכונן של השבוע. זה שאנחנו מחכים לו כל השבוע. מתרגשים. לחוצים. חוששים. שמחים. מחכים להיות אחרי. בעיקר.
לא משנה כמה טוב אנחנו מרגישים אין לנו באמת מושג איך היא תהיה. וכל אחת כזו מלמדת אותנו משהו.
הו, כמה אנחנו לומדים על עצמנו בחודשי האימונים למרתון.
ערב לפני, מכינים הכל. מקווים לא לשכוח כלום. כמו הכנה לטיסה; או למסע חשוב.
מקפידים לאכול מספיק פחמימות. מה זה אומר בכלל? מה זה מספיק? או אולי יותר מדי?
מכינים ג׳לים, תמרים, כדורי מלח. בקבוקי שתיה. כדי להניח כל האוטו או הספסל ולשתות מספיק. מה זה אומר בכלל מספיק?
מכינים בגדים. עד רמת התחתונים והגרביים. בעיקר בעלי עור רגיש כמו שלי שחייבים שהכל יעבור היטב את מבחן השפשפות. וגם בגדם להחלפה. מי יכול להכנס ככה לאוטו אחרי?
קפה שחור, תמר או פרוסה עם משהו. שלוק של מים ויוצאים לדרך. עם תפילה קטנה בלב שהכל ילך כמתוכנן.
רק להרגיש טוב. להצליח לשמור על קצב סביר. ולהנות. לא מבקשת יותר מדי.
הקיץ הזה קשוח. אבל ככה זה כשבוחרים מרתון סתיו.
לומדים להקריב לא מעט ולשלם מחירים. בזמן שאחרים יוצאים. מבלים. או אפילו סתם ישנים עד מאןחר. אנחנו עם התחביב הדורשני הזה. לא מוותרים. עקשנים. לא מעיזים לחשוב על לצאת בימי חמישי. שלא יציעו לנו בכלל. וזה אחד המחירים. אבל אנחנו בוחרים בו ואנחנו שלמים. יורדים מתחת לרדאר.
כי המחירים האלה. הם שמלמדים עלינו –
נחישות, הקרבה, חתירה למטרה
עקשנות, התמדה. זרים אולי יגידו טמטום.
אנחנו נגיד שהמרתון הזה הוא הדבר הכי לא מטומטם שבחרנו לעשות.
יוצאים לריצה.
קילומטרים שלמים מתנהלים עם עצמנו בתוך הראש. מתי לוקחים תמר או גל. מתי שותים. שירותים? סופרים. כולנו נהיינו מתמטיקאים מדופלמים.
הכל מחושב . מתוכנן. לעצור כמה שפחות. במרתון עצמו לא נעצור. מה יהיה?
אכלנו מספיק אתמול ? שתינו מספיק? משהו כואב? מציק ? יש כוח?
עובר קילומטר ועוד אחד. המחשבות עולות. לפעמים המוח ריק ואנחנו חושבים על כלום. לפעמים מפטפטים עם הפרטנרים שלנו לריצה. ולפעמים חושבים על כל הדברים שקרו לנו בשבוע החולף ומעבדים אותם. לפעמים מגיע הנבל וזורק הערות בראש שלנו. מנסה לגרום לנו לעצור. אבל אנחנו נחושים,
זה הזמן שלנו עם עצמנו. והזמן הכי טוב. מתרכזים בנשימות. בצעדים ורק חושבים.
מגלים. נפעמים. מאושרים. עצובים. כועסים. מנתחים בראש מצבים.
מבינים שאנחנו לא כמו כולם. אנחנו חזקים. ואולי זה מרגיש לנו שכולם רצים. כולם מסביבנו מטורפים (בקטע טוב), אבל זה לא באמת המיקרוקוסמוס לחברה. אלא רק הסביבה המנצחת שבחרנו להקיף בה את עצמנו.
עבור רוב האנשים אנחנו המטורפים.
שמישהו יסביר להם שאנחנו השפויים.
עד הפוסט הבא….
אל תפסיקו לרוץ
♥
אביב
