בלוג

אתמול נכנס בי רוכב אופניים בזמן הריצה. הטיח אותי על הרצפה. משקפי השמש שלי נשברו ונכנסו לי היישר לתוך איזור הגבה ויצרו חתך עמוק. על הדרך גם חטפתי מכה די רצינית בירך. ואני, הבכיינית הגדולה. שידרתי שאני בסדר. עד שהגיעו אנשים שקרובים אליי ואז נשברתי ובכיתי. התפרקתי. ודי מהר התאפסתי.
פרופורציות. תמיד אמרנו את זה. ידענו שצריך לקום בבוקר ולהודות על מה שיש. על מי שיש לנו. על מה שאנחנו מסוגלים לעשות.
כאילו זה לא בסדר להתבאס שאנחנו לא מצליחים, או דברים “קטנים” לא מסתדרים. כאילו מצד אחד צריך לכוון גבוה ומצד שני להתפשר על זה שאנחנו בכלל חיים. תחושה מוזרה שכזו. דיסוננס. מאז ה7.10 זה כמובן התגבר.
המון הרוגים.
המון חטופים.
חיילים נלחמים ולא רואים את היקרים להם.
הלומי קרב.
המוני אנשים בפוסט טראומה.
חטופים שחזרו.
ואני מנסה לשמור על ארשת פנים קפואה. קשוחה. לבהות במדיה החברתית ובסרטונים המטופשים והמצחיקים כדי להעסיק את הראש והנפש.
פתאום כשאני קמה בבוקר ולא רצה הבטריה שלי נשארת קבוע חצי ריקה.
כאילו היא מחכה שאני אמלא אותה אבל אני עוד לא יכולה.
לא מכירה את המילה מנוחה ולא אוהבת אותה.
תגידו מה שתגידו, אבל בעיני זה לא אומר שאני לא שפויה.
שנים חשבתי שאני הבעיה, עד שהבנתי שהאהבה שלי לתנועה היא מתנה.
אנשים מעבירים חיים שלמים ברביצה על הספה. בשינה. צפייה באיזו סדרה או סתם מריחה של הזמן בבהייה וגלילה.
אנשים שלא יודעים כמה כיף לזוז, לרוץ, לתת לגוף אנרגיה ולקבל ממנו בחזרה.
אנרגיה פיזית, נפשית, מנטלית.
לא חייבים לרוץ בשביל מטרה, או תוצאה. יכול מאוד להיות שהתנועה עצמה היא המטרה.
ויש לי הרגשה שאם אנשים שלא רצים, רק ינסו, ויבינו מה זה נותן להם לגוף ולא פחות חשוב (אם לא יותר) לנפש. הם יגלו אושר שהם לא גילו. לא ינסו לחפש תוצאות, מספרים, קצבים, אלא רק ריצה בשביל הבריאות והחיים, יתגלה בפניהם עולם חדש.

אני מאמינה ואפילו די בטוחה, שעצם זה שאני מתאמנת, ספורטאית, רצה, חזקה, גרם לנפילה הזו להיות הרבה יותר קלה.
אדם יותר חלש – יכול היה לשבור את האגן. (ריצה גם מחזקת את העצמות!)
אדם שלא רץ ומעולם לא מעד – כנראה לא היה יודע לבלום נכון.
אדם בלי מסת שריר – היה נפגע חזק ומשמעותי הרבה יותר.

אז התחלתי את הפוסט הזה בבלבול, ואני מסיימת בהודייה.
תודה לגוף שלי שמאפשר לי, ולי שאני מתעקשת עליו.
לא נכנעת לקולות הקטנים בראש, שעם השנים מתמעטים.

בוחרת לחיות, להודות, לעשות.
ליפול ולקום. כל בוקר מחדש.

באהבה, שנדע ימים טובים יותר במהרה. 

נשיקות, 

אביב